על מנת להבין את הסוסו, עלינו לחזור מאות שנים אחורה לכפר קטן ונידח בשם ' ַק ְר ְּת ַח ַד ְש ְּת' בתקופה הפיניקית...

הימים היו ימי בצורת בכפר קרת הקטן.
הגשם נמנע מלהגיע והאדמה חסרת התבואה הייתה צחיחה כמו מדבר. תושבי הכפר, מזקן ועד טף, היו רעבים עד מאד. אלה היו זמנים קשים עבור תושבי כפר קרת הקטן וכל מה שהיה לרשותם במזווה הכפר זה עלי קייל, עוגיות טחינה וחטיפי אנרגיה לא ממותגים עם צימוקים.

יום אחד, מילר הקטן לבית משפחת מילר, ליקט עלי קייל לא משביעים בשביל צ'יפס קייל בינוני למשפחתו הרעבה.

לפתע, נגלתה בפניו קרחת יער זוהרת באלומת אור צהובה, ושם, באמצע קרחת היער, על גזע עץ עתיק, חיכתה לו הפתעה שתשנה את ההיסטוריה לנצח:

קציצת בשר עסיסית עם גבינת צ׳דר וירקות טריים, בין שתי לחמניות רכות וחמימות

"תפילותיי לאלים נענו", הוא לחש בזמן שדמעות מלוחות זלגו על לחיו. חיש מהר הוא רץ לכפר וצעק "סוסו! סוסו!" (בפיניקית: ישועה).
אנשי הכפר ההמומים לא האמינו למראה עיניהם. אוכל?! ראש הכפר החכם באדם, התכופף למילר הקטן, טפח על חזהו ואמר "סוסו". ישועה.

המתכון של הקציצה הקסומה הועבר מדור לדור, ממילר למילר עד שהגיע לעומר מילר, המילר שהחליט לקחת את מורשת הסוסו ולהושיע את קיבות ישראל. כי צ'יפס קייל זה לא אוכל.